* על רכישת אדמות וחוק הקרקעות העותומני

חוק הקרקעות העותומני מתבסס על חוקי הקרקעות המוסלמים ועל שינויים שנעשו בו שנבעו מאינטרסים שונים. החוק נועד לאפשר לעת'מאנים להגיע לסדר חברתי בחלוקת הבעלות הקרקע.

עריכה: אמנון קרני (29/11/2007)


תעודת בעלות על נדל"ן נקראת בתורכית "טאפו" ובשפת האזור שלנו הוסב שמה ל"טאבו".
חלוקת הבעלות נועדה במקור להגן על האיכרים הפשוטים אך למעשה רק סוחרים עשירים יכלו לרכוש אדמות. בתחילת המאה ה . 19 נרכשו רוב אדמות ישראל על ידי עשירי לבנון שנקראו אפנדים. האיכרים . פלאחים שעיבדו את האדמות הפכו לאריסים.

הגדרות לסוגי הקרקעות לפי חוקי הקרקעות העותמנים :

מועט : אדמה מוזנחת, בלתי מעובדת (טרשים), במרחק מינימלי של כמייל וחצי מנקודת ישוב, שלא הוקצתה לאיש.
מירי : אדמה של המדינה המוחכרת לגוף פרטי למטרות עיבוד. נרשמת על שם החוכרים אבל שייכת למדינה.
מחלול : אדמה שהוזנחה לשלוש שנים וחזרה לרשות המדינה.
מושאע : קרקע בבעלות משותפת, לכל אחד יש את החלק היחסי בקרקע. בדרך כלל שיתוף קהילתי / חקלאי בהחזקת קרקע. אדמות הכפר נחלקות בין הזוכים בגורל לתקופה מוסכמת.
מכירת הקרקעות עבור המושבות הראשונות בשלהי המאה ה - 19 נבעה כמובן משיכולי עניין. קרקעות אלו היו בדרך כלל משניות. ושוליות בעיני האוכלוסייה הערבית המקומית. קרקעות שלא עובדו על ידם, או שעובדו חלקית וזמנית. היו אלה אדמות חוליות, אדמות טרשים וסלעים או קרקעות בקרבת ביצות, ואף שטחים מישוריים אחרים, שלא נתברכו בכמויות משקעים או מקורות מים אחרים מספקים. חשוב לציין כי הקרקעות החוליות בשטח מישור החוף וקרקעות אחרות של מישורים מעוטי מישקעים, הערבים ראו בהן קרקע זיבורית. החקלאי הערבי העדיף את אדמת ההר, ובמיוחד קרקע הבקעות הפנמיות המנוקזות, הטראסות וקרקעות הקריטון הרך שבמורדות ההרים. אדמות אלו רוו בעונת החורף כמויות גשם ניכרות, ואף שמרו על לחותן החלקית גם בעונת הקיץ. בהן גידלו מטעי פרי (גפנים, זיתים וכו') ומטעי בעל חד שנתיים (דגנים וגידולי שדה אחרים). אזורי ההרים היו עשירים גם במספר גדול של מעיינות. ואף כי לא תמיד היו אלה מעיינות גדולים, הם הספיקו למתיישב הערבי כדי להשקות שטח משדותיו בשיטת זרימת גרביטאציונית. באזורים המישוריים כמעט שלא נמצאו מעיינות. מי הגשמים בקרקעות החוליות שבאזורים המישוריים חלחלו במהירות ושכבתם העליונה התייבשה עד מהרה. האוכלוסייה הערבית לא ידעה כי קיים מפלס מי תהום עשיר בעומק לא רב באזור מישור החוף, ואף לא היו בידה הכלים והידע לשאיבת מים אלו אל פני השטח לצורכי השקיה ועיבוד חקלאי. השינוי היסודי בניצול קרקעות מישור החוף בא עם גילוי מפלס מי התהום על ידי המתיישבים היהודיים. עם הפעלתן של המשאבות שהעלו מים אלו לפני השטח. עם טיוב הקרקעות ועם התאמה מוצלחת של גידולים חדשים לקרקעות החוליות ועיבודם בשיטות השקיה מתקדמות.
אדמות המושבות הראשונות נרכשו ממאגר קרקעות שהיו שוליות, בעיני הערבים, או שלא עובדו כלל או שעובדו על ידי אריסים עניים ובגידולי בעל פאלחה חד שנתיים בלבד.
ראשון לציון, נס ציונה, רחובות וגדרה נבנו על אדמות חוליות. מזכרת בתיה, באר טוביה נבנו על אדמות קרקע כבדות.חדרה, עתלית, פתח תקוה קמו על קרקע שולית למתיישב הערבי בעקר בגלל קרבתם לביצות. זכרון יעקב ובנותיה היו בשטחים סלעיים.

הכפר זיתא שוכן לא רחוק מהקו הירוק דרומית-מזרחית מג'ת ומזרחית מקיבוץ מגל. באותם ימים רחוקים החזיקו תושבי הכפר קרקעות בסמוך לכפר וגם כמה ק''מ מערבית משם בסמוך לחדרה. סמוך לגבולה המזרחי של חדרה באותם ימים השתרעו כ-‏5,400 דונם מאדמות הכפר שהיו בבעלות משותפת . ''משאע''. במפות של אותם ימים כונתה המשבצת הזאת ''חור (khur) אל ווסאע''.
כמקובל לגבי קרקעות ''משאע'' החלקות היו מחולקות כל תקופת זמן בצורה מחזורית בין בתי האב בדרך של הגרלה ... ברור, שבדרך זו לא הייתה שום התקשרות מיוחדת בין התושבים לבין הקרקע: המחזיקים לא דאגו לעיבודה הראוי של הקרקע, כי ידעו שתוך זמן קצר יצטרכו לפנותה ולעבור לשטח אחר (ברון, עמ' 245).
תהליך קניה של קרקע ''משאע'', בגלל התלות במספר רב של שותפים, הוא מורכב יותר מתהליך קניית קרקע מבעל בית יחיד. מצד אחד, אפשר לנסות להגיע להסכם עם כל השותפים, ובמקרה שלנו מדובר על יותר מאלף בתי אב או בתנאים מסויימים ניתן לעשות זאת תוך הסכמה עם אחד השותפים. ניסן מצא את בית האב הזה בדמות עבדול פתאח מרעי סמארה ושלושת בניו שגם התגוררו על הקרקע המיועדת לרכישה. כדי לרכוש את ''חור אל ווסאע'' (קרקעות זיתא) הוכנה האסטרטגיה שכללה את השלבים הבאים:

1. רוטמן חותם הסכם עם סמארה, משלם לו, וסמארה מוכר לו את כל השטח.
2. רוטמן יממן רכישת כמה חלקות בשטח הזה על ידי שלושה יהודים מחדרה.
3. סמארה ובניו יגישו תביעה לבית הדין לקרקעות נגד שלושת היהודים מחדרה.
4. התובעים . הערבים . יטענו במשפט כי השטח שייך להם.
5. הנתבעים . היהודים . לא יעשו מאמץ מיוחד להתגונן כראוי במשפט.
6. לבית המשפט לא תהיה ברירה אלא לתת פסק דין לטובת התובעים . הערבים.
7. פסק הדין יוגש כחוק לטאבו.
8. הקרקע תירשם על שם התובעים, סמארה ובניו.
9. מיד לאחר מכן, לפי ההסכם המוקדם עם סמארה, תועבר הקרקע על שמו של רוטמן. (ברון, עמ' 246)
במהלך השנים הראשונות ניצל ניסן את זמנו כדי לקדם את העיסקה ובין השאר הצליח להגיע להסכמות עם כמה מאות בתי אב ושילם להם את חלקם. במהלך כל התהליכים ומפגשי משא ומתן עד לרישום הקרקע על שמן של טובה (גלברג) רוטמן ורבקה אהרונסון השתתפו לא מעט עורכי דין, ערבים כיהודים בקידום העיסקה. שהגיעה לידי סיום בתאריך 5 ליוני 1925.
באחד השלבים הראשונים הוכנה מפה של השטח על ידי מודד מוסמך שכתב עליה ''זיתא, טול כרם'' כפי שהיה ראוי לפי החלוקה הגיאוגרפית של ממשלת המנדט. לכן בית המשפט המוסמך לדון ולאשר את העיסקה הוא זה שמושבו בשכם. כדי לנתב את הדיונים המשפטיים דווקא לבית המשפט המחוזי בחיפה שם כיהן השופט היהודי יוסף סטרומזה, שונתה הכותרת ל-''ח'ור-אל-ווסע - חדרה''. חתימתו של השופט סטרומזה לאישור נכונותה של המפה הביאה בסופו של דבר לפיטוריו.
אלא שאישור העיסקה עורר תגובה בלתי צפויה. כמה בתי אב מזיתא לא הסכימו לוותר על השייך להם ופנו לבית הדין שיבטל את העיסקה שהתבססה לטענתם על מסמך מזוייף. תביעתם של הפלחים נדחתה אבל נפתחה חקירה לבדוק את טענת הזיוף. במהלך השנים של החקירה , עד תחילת שנות ה-‏30 היה גורלו של סטרומזה על הכף. היא לוותה בכמה דיונים משפטיים שלא איפשרו לממש את העיסקה בפועל. בכל זאת החלה הקמתה של שכונת ברנדס בחלק הדרומי-מערבי. שאר האדמות נאלצו לחכות עד שנות ה-‏40 (השופט היהודי המודח הראשון ( ברון 2003, עמ' 231 . 336 א).















visit : 4691 times