צבי (אנטמן) אמיר / לוחמים אחד-אחד
כל הזכויות שמורות למחבר
ראשי
  • מבוא

  • הולדתה של פלוגה
  • עוזבים את הבית
  • בונים צבא
  • כל העם צבא
  • אימונים על באמת
  • שלח לחמך

  • ההגנה על צפת
  • בדרך לאילת השחר
  • מקבלים אחריות
  • תופסים פיקוד
  • נערכים להגנה
  • שגרת מגננה
  • עין תחת עין
  • ניסוי פיגוע
  • הצעת הפינוי
  • פגישת פסגה
  • עולם כמנהגו
  • האיום מוסר
  • הפלמ"ח חוזר

  • כיבוש צפת
  • הבריטים נוטשים
  • שיפור האחיזה
  • הפלמ"ח נוטל אחריות
  • בלבבנו תמיד

  • מלכיה
  • מקימים מחלקת מרגמות
  • עולים למלכיה
  • עוד שבת
  • שבת שחורה
  • תום הקרב
  • הנסיגה
  • ברמות נפתלי
  • התקרית של "כרמלי"
  • קצת היסטוריה
  • בעד מולדתם
  • המדורה שלא הודלקה

  • מוצב ירדא
  • בונים את המסייעת
  • גבעה 243
  • קבלת המוצב

  • מבצע ברוש
  • תוכניות לפעולה
  • יוצאים להתקפה
  • כובשים את ההר
  • האמת המרה
  • הסורים בתנופת לחימה
  • התקפה אווירית
  • כשלון בקרב - אך לא במערכה
  • בראיה היסטורית

  • קרב אחד בדרום
  • מחנה שער- העלייה בחיפה
  • משלטי "עיראק-סואידן"
  • משימה חטיבתית

  • מבצע "חירם"
  • שבים לגליל
  • פתיחת ציר
  • בתנועה קדימה
  • ההחמצה
  • בידינו

  • מצוות ההגדה
  • סוף האגדה
  • הרבה בזכותנו
  • הכנס בשנת היובל
  • הכנס בשנת 1990 - יזכור
  • בכנס של דצמבר 2002
  • ומקום קבורתם לא נודע

  • לגבורה בגבורות
  • בן שמונים...

  • -
    הנסיגה
    השעה הייתה כבר אחת אחר חצות. החלטתי שאין עוד
    אפשרות להמתין. חייבים להתחיל בנסיגה מיד עוד לפני עלות
    השחר, אחרת כולנו נחוסל. צריך לסגת כל עוד יש אזור פנוי
    בחלק המזרחי. חייבים למהר בטרם נהייה מוקפים הרמטית.
    לאחר שגמלה בלבי ההחלטה שאנו נסוגים, החילותי בארגון
    הכוחות לנסיגה. בראש הכוח הנסוג הצבתי כיתה עם שני
    מקלעים, כיתת חוד שתפקידה היה לנווט ,לאבטח ולפלס דרך
    לכוח הנסיגה. מיניתי את יהושע כפירי, קצין המודיעין, כמפקד
    הכוח הזה. יחד קבענו את הנתיב לעבר מוצב רמות-נפתלי. ועל
    שוקי הטלתי, בנוסף לפיקוד על כוח האבטחה הקדמית, גם את
    ניווט הדרך לכוח כולו.
    מאחורי כיתת החוד נע הגוף כשהוא נושא את הפצועים.
    ארבעה מהם על גבי אלונקות, בעוד האחרים נעו חלקם בכוחות
    עצמם וחלקם בהישענות על חברים. הקמתי כיתה, בפיקודו של
    יוסי פוגל, שכללה חבלן וכמה מפקדים, שתפקידה היה בשלב
    הראשון לאחר נסיגתנו מהכפר להשמיד את הציוד הננטש,
    לפוצץ את המרגמה 120 מ"מ, את המשוריין עם התותח 20
    מ"מ, את מכשירי הקשר ואת התחמושת שנותרה. לאחר ביצוע
    משימה זו על הכיתה להצטרף לכוח על מנת לאבטח את עורף
    השיירה.
    נתתי הוראה לכולם להשאיר במקום את החפצים האישיים,
    "שכל אחד ייקח רק את כמות הנשק שהוא מסוגל לשאת".
    הירידה במדרון בלילה בין קוצים וסלעים הכבידה מאד. ככל
    שהתקדמנו יותר כך גם התגברה העייפות. אני נעתי בין שלושת
    חלקי הגוף. בדרכי מצאתי אנשים שלמרות הוראותיי נשאו
    מזוודות או תיקים. בכל פעם שפגשתי אחד כזה, לקחתי מידיו
    את המזוודות וזרקתי אותן בשטח.
    הפצועים התנהגו למופת. איש מהם לא צעק ולא הפריע
    למרות הפציעות שלא היו קלות-למשל שייקה רודוי, מפקד
    מחנה חיל-הספר, קיבל קליע בבטן, זיגי בקרבת הלב, ידידיה
    נפצע בברך ופצועים נוספים. בעיה קשה הייתה האלונקות
    המאולתרות. הן היו מתפרקות מידי פעם והיה צורך להוריד את
    הפצוע ולתקן את האלונקה.
    לאחר שעברנו מרחק מסוים אנשינו, שהיו כבר מאד עייפים
    מיום לחימה קשה, רעבים וצמאים, החלו לגלות אדישות. הם
    התחמקו מנשיאת אלונקות חבריהם הפצועים. לא הייתה לי
    ברירה אלא להשתמש בבעיטות ובאגרופים כדי לעודד את
    האנשים לשאת אלונקות.
    לימים, סמל המרגמות, יעקב, הגיש נגדי תלונה ודרישה
    לפיצויים על כך שהשלכתי לו בדרך מזוודה ועל שסטרתי לו.
    המשפט הסתיים בכך שהוא קיבל שלושה שבועות מאסר.
    הגוף הנסוג התקדם באיטיות ועם אור ראשון מצאנו את
    עצמנו לרגלי הגבעה שבראשה עמד מתחם ההגנה על מוצב
    רמות-נפתלי. הטיפוס במעלה הגבעה בסוף מסע הנסיגה המפרך
    היה קטע קשה ביותר אך הוא בוצע בהצלחה.
    כך אבדה השליטה שלנו על שער הלבנון.

    Next Page